ריטב"א על עירובין ג׳

1 ומלתראו׳ של מילה. פרש״י ז״ל מעץ של עפצים. והקשו בתו׳ דהא אמר לקמן מאי אמלתרא פסקא דארזא. ותירצו כי אולי אילן של עפצים מין ארז דהא עשרה מיני ארזים הם ואין צריך לכל זה. דמאי דאמרי׳ לקמן מאי אמלתרא. ולא קאי אהיכל הילכך אלא אמלתרא כמבוי וכדמוכח ממ״ד הכי וכן פי׳ הראב״ד ז״ל. הא דאמרי׳ כי תניא ההיא באולם תניא לא נקט בלישנ׳ בדוקא. לשון דילמא דהא ודאי גבי אולם תניא וה״ה הא דאהדר ליה ודילמא תבני׳ היכל כתבנית אולם לאו דווקא אלא הכי גמירי לה ותדע דמשום דילמא לא הוה עבדינן תיובתא לרב אלא כדאמרן ודכוותא בתלמודא:

2 אמלתרא מתני׳ היא כלו׳ ואינה דרב דמקשי ליה מינה ומשום דדילמא ס״ד דמתני׳ משבשתא היא ולא מיתניא בי מדרשא אמרי׳ ומאן קתני לה ומהדרי׳ דחמא בריה דרבה בר אבוה קתני לה ומעתה מתרצא היא ולהכי אמרי׳ ותהוי אמלתרא מתנית׳ ותקשי לרב והא דלא פרקי׳ דרב תנא הוא ופליג משום דלא משנינן הבי אלא היכא דלא אפשר וכ״ש הכא גבי אוקימת׳ בעלמא דעבד רב:

3 לרבנן קורה משום היכירא. פי׳ לרבנן נמי משום היכיר׳ וה״ה לר׳ יהודא וכראוי אצריכות׳ דעבדי׳ בסמוך ולית ליה נמי לרב נחמן הא דאמרי׳ לעיל דר׳ יהודה מפתחי מלכי׳ גמר אלא סימנ׳ בעלמ׳ פי׳ שלא יטעה בין עשרים או שלשים או ארבעי׳. ובודאי דלרב דסבר מפתחו של היכל גמר סביר׳ ליה דאמות מבוי באמה בת ששה טפחים דהכי הוו אמות בהיכל: אבל אי אמרי׳ סימנא בעלמא לא קפדי׳ בהא אם אין האמות שוות ויכילנא למימר כמ״ד דאמות מבוי באמה בת חמשה. וא״ת ואי טעמא דרבנן משום היכירא יכשירו יותר מעשרים כיון שהדפנות מגיעות לתוכה כדמכשרי׳ התם אליבא דרבה כשהדפנו׳ מגיעות לסכך. וי״ל דבקורה כיון שאינה רחבה אלא טפח. לא מהני כלום הגעת הכותלים.

4 צריכא דאי אשמעינן גבי סוכה וכו׳: וקשה לי למה לא מסיק וצריכא כסברת רבינ׳: אי אשמעינן בסוכה התם אמרי רבנן למעט שסוכה דאורייתא אבל מבוי דרבנן ה״א מודה לר״י ואי אשמעינן בהא בהא קאמר ר״י אבל התם מודה לרבנן. וי״ל דאפשר דקאמר צריכא לתרץ קושיא אחרת מ״ש כשדפנות מגיע לסכך אפילו יותר מך׳ יש היכר ובמבוי לא וע״י סבר׳ של הילוך וישיבה א״ש וק״ל. מאבי זקני הגאון זצ״ל הנ״ל:

5 סוכה נמי נימא קלוש. וא״ת והאיך אפשר להכשי׳ בסוכה דהא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר כדאמרי׳ גבי סוכה שתח׳ האילן וגבי הדלה עליה את הגפן ויש לומר דהתם שהסכך פסול מעצמו. אבל הכא שאין פסול אלא מחמת גובה אין אומרי׳ כן אפילו אם היה זה למעלה מזה כל שכן כשהכל ביחד: והא אמרי׳ התם היתה גבוה למעלה מעשרים והוצין יוצאין בתוך עשרים אם צילתן מרובה מחמתן כשרה ואם לאו פסולה: וי״ל דהיינו מה דאהדרי׳ הכא אי קלשת ליה הויא חמתה מרובה מצילתה: ומ״מ י״ל דלמ״ד בסוכ׳ כשרה הכי מתרץ לה. וי״ל דשאני התם דההוצין אין להם קיום בפני עצמן ובמה שלמעלה הוא קיומן ולפיכך אם אין צלתה מרוב׳ מחמתן בטלין לגבי מה שלמעל׳ מה שאין כן בזו כי העליון סומך על התחתון וזה נראה ברור. אבל בתוס׳ פירשו דהכא מיירי כשיש שיעור סכך שצילתו מרוב׳ מחמתו למטה מעשרי׳ אלא שהו׳ פרוש מעט ודק בענין שאלו ינטל שלמעל׳ יתנועע לכאן ולכאן או יטלנו הרוח ויהא חמת׳ מרוב׳ מצלתין והא דאמרי׳ מקצת סכך למעל׳ מכ׳ לאו מקצ׳ סכך כשר קאמר אלא מקצת הסכוך שנתן בה: ודאמרי׳ נמי אי קלשת לי׳ הויא לה חמתה מרובה מצילתה לאו למימר דלאלתר דקלשת לה הוי הכי אלא שעומד׳ להיות כן מהרה ויישן תחתי׳ בפסול וכל זה נ״ל דוחק גדול שלא לצורך:

6 סוכה של יחיד היא לא מדכר: פרש״י ז״ל שמא יפול או ירקב סכך התחתון ולא מדכר: והקשו בתו׳ מי הזכיר כאן רקיבה או נפילה עד דננקוט הכא הכי סתמא ולא מדכרי לה ויפה הקשו ובידי יש לפרש לפי שטתינו דהכא מה שלמטה מעשרים חמתה מרובה מצילתה: ויש לחוש דאי מקליש מאליו מה שהוא למעלה שתהא כאן סוכה פסולה ומפני זה היינו אומר דליכא למימר הכא זיל תלוש דאדרבה אילו הוי הכי הרי היא פסולה ודפרכת דהשתא מיהת קיימ׳ היא וצלתה מרובה מחמתה ולשמא הקלוש למעלה לא ניחוש כי מיד מתקנה הא ודאי כיון דליחיד היא לא מדכר: וא״ת ובר מהכי לימא ליה דלא דמי לפי שיטתינו דהכא גבי קורה שיעור יש לנו אלא שמחוסר קיום והרי יש דבר שמעמידה ונחשוב מה שלמעלה כאלו היה בנין עליו של אריחים ואלו גבי סוכה אין לנו למטה סכך כשר: ר״ל דכיון דפסול שלמטה אינו אלא מפני שחמתה מרובה מצילתה כדי יש בסכך של מעלה להכשיר זה כיון שהוא סכך כשר מעצמו והוא עומד ומתקיים על מה שלמטה דאפילו בסכך פסול אנו מכשירין כשחבטן. וגם כן שפיר יש לנו להכשיר בזה אפילו בלא חבטן אי לאו דאמרי׳ קליש. וא״ת ומאי שנא בסוכ׳ דעלמא דלא חיישינן דילמא קלשא ולא מדכר. י״ל כיון דהכא דבריעותא אנו באים להכשירה ולעשות ממה שהוא למעלה כאלו הוא למטה יש לנו לחוש לכל מאי דאפשר. וא״ת ולמאי דמפרשי׳ דמיירי כשמקצ׳ הכשר סכך למעלה מעשרים היכי הוה פרכי׳ הכא נמי זיל קלוש. י״ל דהשתא קס״ד דמקצת סכך קאמר. א״נ דאנן אדלקמן סמכי׳ דכי אמרה הויא לה חמתה מרובה מצלתה אמרי׳ לה א״כ מבוי נמי וכדפרי׳ ואזיל והכין אורח׳ דתלמודא:

7 חלל סוכה תנן או חלל מבוי תנן: ואפילו היתה כל הקור׳ וכל הסכך משפ׳ עשרים ולמעלה כשר: ואינו נפסל אלא כשיש תחתיו חלל יותר מעשרים. ובודאי דסוגיין כולה רהט׳ כמ״ד קורה משום היכירא או משום מחיצ׳ דאלו בפתחו של היכל כסבר׳ דרב פשי׳ דלא מפסיל דהא היכל בכללו היה עשרים אמה. והא דאמרי׳ תניא דמסייע לך כו׳ ה״פ דאע״ג דסבי׳ לן דהכל סימנא בעלמא מ״מ לגבי הא שוים הם וסימן יש בו ג״כ שיהא מניין זה שתופס בחלל לבדו כי התם ואפילו נאמר שאין האמות שוות כדכתי׳ לעיל:

8 הא קמ״ל דלמט׳ כלמעלה. פי׳ ומתנית׳ ה״ק מניח את הקורה משפ׳ עשרי׳ אם ירצה ובלבד שיזהר שלא יגביהנה יותר וכן למטה יניחנה עכ״פ משפת עשר ולמעלה וכדפרש״י ז״ל: כמ״ד בארבעה טפחי׳ וא״ת והא סבירא ליה לאביי דמשך מבוי בד׳ אמו׳ י״ל דהכא משמע דרב נחמן רביה קאמר לה ולדידיה מתרצי׳ וד׳ טפחים דאמרי׳ פי׳ טפחים שוחקו׳ דאי מצומצמות ה״ל רחבו של מבוי כארכו דהא אין פתח בפחות מד׳ טפחי׳ וקי״ל דאין מבוי ניתר בלחי וקור׳ עד שיהא ארכו יותר על רחבו. תוספ׳ דף ג׳ ע״ב כמ״ד בארבע פי׳ ומשהו יותר כו׳ וצ״ע מה כוונתם שכתבו פי׳ זה פה. ולא סמכו על מה שכתבו לקמן בדף ה׳ ושם מקומו הוא ונ״ל כי תוספ׳ יראים מאחר בשאר מקומות מחזיקים ג׳ טפחי׳ ופה ד׳ טפחים ויטעה מאחר ששאר עניינים נמנים פה באמת. ולכן ד׳ טפחים הם ב׳ שלישי אמה ומזה יבין שסוכ׳ אמה הוא בת ו׳ טפחי׳ והוא אמר לעיל בת ה׳ טפחים. ולכן כתבו פי׳ זה דצריך משהו יותר מד׳ דאין הפתח פחות מד׳ וק״ל: א״ז הגאון זצ״ל הנ״ל.

9 אמת סוכה באמה בת ששה טפחי׳ למאי הלכת׳ לגובהה ולדופן עקומה. פירוש דכיון שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה בת חמשה טפחים פסולה וביש מן הגג נכותל סכך פסול כד׳ אמות בת ה׳ פסולה ולא אמרי׳ דופן עקומה:

10 והא איכא משך סוכה בד׳ אמות אליבא דר׳ דהוי לקולא. פי׳ דקס״ד דרב נחמן לכ״ע קאמר דתני׳ ר׳ אומר כו׳ ולר׳ כיון שיש בה ד׳ אמות על ד׳ אמות באמה בת ה׳ טפחי׳ מכשירין לה ופרקי׳ דרב נחמן אליבא דרבנן קאמר לה דלא משערי לה לסוכה בהכי ומכשרי לה כשמחזק׳ כדי ראשו ורובו ושולחנו דהיינו ז׳ טפחים על ז׳ טפחים:

11 לקרחת הכרם באמצעיתו ונעשה קרח ויש גפנים סביב הקרחה ודכ״ע אסור לזרוע בנתי׳ עד שיהא הקרחה כשיעור שיוכל לתת לכל צד סמוך לגפנים כדי עבדת הכר׳ דהיינו ז׳ אמו׳ ושיהא בו עוד בנתים כשיעור ב׳ שדות דניתן שיעור שדה להאי גיסא ושיעור שדה להאי גיסא דאי לא בטיל הכא והכא ושיעור שדה לב״ה ד׳ אמות ולהכי סגי להו בי״ו אמה על י״ו אמה קראה ד׳ אמות מכאן וד׳ אמות מכאן לעבודת הכרם וח׳ אמות באמצע לשיעור שתי שדות אבל ב״ש סברי דשיעור שדה ח׳ אמות ולהכי בעו כ״ד אמות י״ו לשתי שדות וד׳ אמות מכאן וד׳ אמות מכאן לעבודת הכר׳ ומחול הכר׳ היינו כרם שחרב סביביו מכל הצד בין. הכר׳ לגדר ולהכי קרי לה מחול שהוא סביב סביב ודכ״ע בעי׳ שיניח סמוך לגדר ד׳ אמות וד׳ אמות סמוך לגפנים להרחיק כדי עבדת הכרם ושיהא שיעור שדה ניר בין ד׳ אמות לד׳ אמות לב״ש ח׳ ולב״ה ד׳ אמות. וזהו שמניחין ד׳ אמות סמוך לגדר משום דאין דרך לזרוע בד׳ אמות סמוך לגדר דדרסי בה רבים ולא חשיב שדה התם ומיהו כל האי שיעורא בקרחת הכרם ומחול הכרם לפי שהוא בא לזרוע עכשיו במקום שהיה כר׳ גפנים ולפי׳ חמור יותר וצריך הרחקה יתירה דאילו בעושה וכרם לכתחילה הא קיימא לן בנוטע כרמו שש עשרה אמה על י״ו דלכ״ע בהפוך שער משו׳ מראי׳ העין מותר לזרוע כל מה שתוכו בו בלא הרחקה כלל דלא חשיב כרם ולב״ש אפילו כ״ח אמות כדאי׳ בבבא בתרא שלא חל עליו תורת כרם כלל ואפילו במחול הכרם לא אמר זה השיעור אלא כשיש שם גדר בין שירחיק מן הגפנים ארבע אמות לעבוד׳ הכרם וזורע את השאר ואפילו לא נשאר כן שיעור שדה וכדאי׳ פ׳ כל גגות אלא א״כ הדפנות מתפשטים יותר מד׳ אמות שהוא צריך להתרחק בענין שלא יהא שלם בערבוביא דגפנים על הזרעים וכל היכא שעושה גדר סמוך לגפנים ואפילו של קנים יכול לסמוך כגדר מבחוץ וזורע ואין צריך להרחיק אלא כדי עבדת הגפן יחידית דהיינו שיעור ב׳ טפחים לרבנן וג׳ טפחים לר׳ עקיבא והלכת׳ כר׳ עקיבא והא דאמרי׳ התם שנותן לגפן יחידית ו׳ טפחים כדי עבדת הגפן לרבנן היה אומר מורי הרב נר״ו דלאו גפן יחידית דווקא דהא ודאי אפי׳ היו גפנים הרבה בשורה אחת כל שאין כאן צורת כרם ב׳ מכאן וב׳ מכאן ואחת יוצא זנב אין לו שום עבדה כלל ולא צריך הרחקה כל היכא דליכא למיחש משום הרכבה והאי דאמרי׳ עבדת הגפן לפי שכל גפן וגפן צריכה שיעור זה לעבדת עצמה וצריך להרחיק מכל אחת ואחת כשיעור זה ואפי׳ יש גדר בנתי׳ דליכ׳ ערבובי׳ ולאפוקי ממאי שנותן עבודת הכרם לכל הכרם כשאין שם גדר ואמות אלו קרחות הכרם ומחול הכרם או׳ רבנן שמשערין אותה באמה בת ו׳ טפחים להחמיר:

12 והא איכא רצופין בד׳ אמות דלקולא. פי׳ לר׳ שמעון אם אנו משערין באמה בת ו׳ טפחים יהיה לקולא דכל שאין בין גפן לגפן ד׳ אמות גדולות אלו יהא חשוב גפנים רצופים ולא הוי כרם ומותר לזרוע שם בנתים כדתנן כרם הנטוע כו׳ ופרקינן כרבנן דאמרי כרם הוי וק״ל דמ״מ אפילו רבנן מודו שאם הגפנים מועטי׳ כענין שאלו רואין את האמצעיי׳ כאלו אינם דלא הוי כרם כל שאין בין זו לזו ד׳ אמות ואם אנו משערין באמו׳ גדולות בת ששה טפחים אכתי הוי לקולא אפילו לרבנן: תירצו בתוס׳ דרב נחמן לא איירי אלא באמות שנתנו בפי׳ במשנה או בברייתא ובכאן לא שנינו בזה היתר בפירוש אליבא דרב נחמן ומדיוקא דאתי לן ולא נהירי ויותר י״ל דמשום האי קושיא דהדר אמרינן איבעית אימא רוב אמות קאמר ותדע דאי לא אכתי קשיא הא דתנן במסכת כלאים גדר ופרץ עד עשר אמות הוי פתח ומותר לזרוע אפילו כנגדו יתר כנגד הפרצה אסור: ואם אתה משער אותן עשר אמות באמות גבוהות הוי לקולא. אלא ודאי דלהאי ולכיוצא בה פרקינן דרוב אמות קאמר כלומר שלא דבר רב נחמן אלא ברוב אבל יש מהם שמודדין אותה באמה בת ה׳ להחמיר:

13 רבא משמיה דרב נחמן אמר אחד זה ואחד זה באמה בת ו׳ טפחים אלא דהללו שוחקות והללו עצבות. פי׳ אמות כלאים מודדין באמות שוחקות להחמיר. תירץ ר״ז ז״ל דלרבא נמי משנינן כדלעיל דרוב אמות קאמר אבל יש שתירצו דלרבא ודאי לא אמרי׳ רוב אמות קאמר ושיהא בכל א׳ מהם מקצת שוחקות ומקצת עצבות אלא כולן שוות. כל שבכלאים שוחקות לעולם ואפי׳ להקל וכל שבסוכה ומבוי עצבות ואפי׳ להקל דאזלינן בתר רובא ורובא הוי לחומרא דלרב׳ כיון שבכולן בת ו׳ טפחים ואין החילוק ביניהן אלא בין שוחקות לעצבות לא חששו לקולא במיעוטא.

14 גרסת מקצת הספרים איתיבי כל אמות שאמרו באמה בת ו׳ טפחים ובלבד שלא יהו מכוונות בשלמא לרבא ניחא אלא לאביי קשיא. וכן נראה שגורס רש״י ז״ל וה״פ בשלמא לרבא ניחא דהא קתני שכל האמות יש לנו למדוד באמה בת ו׳ אלא שאינם כולם מכוונות לגמרי כי יש מהן עצבות ויש מהן שוחקות אבל לאביי קשיא דהאיכא אמות שהם בת ה׳ טפחים ופרקינן אמר לך אביי אימא אמות כלאים באמות בת ו׳ פרש״י ז״ל וה״ק כל אמות שאמר בכלאי׳ באמה בת ששה ובלבד שלא יהו מצומצמות בעצבות אלא גדולים בטפחים שוחקי׳ ולשון רש״י ז״ל קצת כי הוא גורס בתירוצו של אביי אימא אמות כלאי׳ באמות בת ו׳ טפחים ואח״כ הוא מפרש דה״ק כל אמות שאמרו בכלאים וא״כ אמאי לא גריס אימא כל אמות כלאים וי״ל דאלו הוה גריס אביי בברייתא כל הא ודאי כל אמות במשמע ולאו דכלאים לחוד אבל כיון דלא גרס בברייתא כל יכול לפרשה אביי דבכלאים בלחוד מיירי ומיהו כל אמות דכלאים קאמר ואע״ג דברייתא קתני כל אמות אביי מתרץ דלא גרסי׳ כל וי״מ שגורסי׳ בשלמא לרבא כי היכי דליהוו הללו שוחקות והללו עצבו׳ אלא לאביי קשיא ועוד מאי ובלבד. וגרסא זו קשה קצת דהא מדקאמר בשלמא לרבא כי היכי דליהוי כו׳ נראה דבעי לומר דבשלמ׳ לרבא אתי שפיר מאי דקתני ובלבד שלא יהו מכוונות ולאביי קשיא וא״כ מאי האי דקאמר ועוד מאי ובלבד היינו קושיא קמייתא אבל יש לפרש לפי גרסא זו דלישנא קלילא הוא וה״פ בשלמא לרבא אתיא מתניתא שפיר דקתני כל אמות באמה בת ו׳ ומשמע כל אמה שבעולם ואתי שפיר נמי מאי דקתני ובלבד שלא יהו מכוונות כלומר שלא יהו שוות ומכוונות אלו כנגד אלו לגמרי אלא דלהוו הללו שוחקות והללו עצבות אלא לאביי קשיא לישנא דפשטא דמתני׳ דקתני בהדיא כל אמות ועוד קשיא ליה מאי ובלבד דאפילו איירי תנא באמות כלאים בלבד לא שייך לומר ובלבד שלא יהו מכוונות שהרי אינו מדבר אלא בכלאים בלבד כי אע״פ שאמרנו למעלה דרוב אמות קאמר ויש מהם שהם בת ה׳ ולהחמיר לא שייך האי לישנ׳ דמכוונות אלא כשבא לכלל שני מינין ואמ׳ ששיעוריהם שוין אלא שאינו מכוונים לגמרי זה כנגד זה להיות כולם שוחקו׳ אבל במין אחד לא שייך למימר הכי ואם רצה לומר שלא יהו מצומצמות ושיהו כולם שוחקות לא היה ג״כ לומר לשון מכוונות ולתני מצומצמות ופרקינן אמר לך אביי אימא אמות כלאים באמה בת ו׳ ובלבד שלא יהו מצומצמות. וי״ג בשלמא כי היכי דליהוו הללו שוחקות והללו עצבות אלא לאביי קשיא בלבד ולא גריס ועוד ופריק אימא כל אמות כלאים כו׳ ואין גרסא זו בשום ספר: